אליס בארץ הפלאות

אליס בארץ הפלאות 
לואיס קרול

Alice's adventures in wanderland 
Lewis Carroll

"כפי שכבר אמרתי, יש הבדל רב בין מה שאני מרגישה ובין מה שאני אומרת,

וכך יצא לי שם של רודפת-נערים ורודפת-פלירט, יודעת-הכל וקוראת-רומנים.

אנה העליזה צוחקת על כך, משיבה תשובות חצופות, מושכת בכתפייה באדישות,

מעמידה פנים של שלא אכפת לה; אך אויה - 

אנה השקטה, תגובתה היא ההיפך הגמור מזה.

אם לומר את האמת כולה, עלי להודות שאכפת לי מאוד, שאני עושה מאמץ גדול

לשנות את עצמי, אך כל פעם אני נתקלת באויב חזק יותר".

אנה פרנק

anne frank

29.6.1929-3.1945

מסע הדג - תום זידמן-פרויד

על המחברת 


תום זידמן פרויד, סופרת ומאיירת שפעלה בברלין בשנות העשרים של המאה הקודמת, בחרה בשם עט גברי ולמען האמת לא הצלחתי לגלות מה הוא שמה האמיתי. זידמן פרויד - שמה מצלצל מוכר ואכן, היא אחייניתו של זיגמונד פרויד ולכך אתייחס  בהמשך.

על הספר

"במסע הדג" שתורגם על ידי ח.נ. ביאליק, אורי (פרגרין  במקור), הולך ברחוב ובידיו צנצנת עם דג קטן. הצנצנת שהוא מחזיק בידיו מתנפצת והדג שבתוכה גדל למימדי ענק. הדג לוקח את אורי למסע בים ומביא אותו לארץ חלומית בה עובדים נערים ונערות תחת עקרונות אידיאליסטים של שיתוף ועבודת כפיים.
הארץ נראית יפה ולא מוזנחת בניגוד לרחוב בו התהלך אורי לפני שהגיע אליה.

ארץ אוטופית

כשמגיע אליה אורי פונים אליו שני נערים ומברכים אותו כאילו היה הוא אחד מהם, הם מציעים לו בגדים חדשים ואוכל עשיר וכשהוא מתנצל על כך שאין לו במה לשלם לו הם מתפלאים כי הם לא רוצים ממנו תמורה.
אורי מגיע לארץ בה הכל טוב, על גבי הדג  אסנפר (המקור הוא מקראי, זהו שמו של מלך אשור, עזרא ד 10, אך ביאליק בחר בשם זה ולו משום שנשמע שם ראוי לדג). בארץ יש סדר וארגון  גרמני ויחד עם זאת מאוד נעים להיות בה. הוא אינו רוצה לחזור לעולם הרגיל. הוא חי חיי עבודה ושיתוף מספקים ללא רדיפה אחר כסף וממון אך למרבה הצער, מתעורר  ורואה כי  חלם חלום.

פשר החלומות

כמו פרויד בספרו "פשר החלומות" שמעלה את הרעיון שהחלום מושפע מהתת מודע, כך "מסע הדג" מושפע מהמקרה הטרגי של מות אחיה של זידמן בטביעה. הפנטזיה של זידמן-פרויד – שאחיה הגיע למקום שכולו טוב.
הטראומה שיוצאת מכלל שליטה מתרחשת כאשר הצנצנת מתרסקת והדג גדל למימדי ענק וכמו הטראומה שמשנה את כל מציאות החיים המוכרת לא נותר דבר אחריה אלא רק לחלום על מציאות אחרת.

השפעות

פרויד הושפעה מהתיאוריות המודרניסטיות בכלל והסוציאליסטיות בפרט של אותה העת.
המודרניזם בא לידי ביטוי באיור של דמויות ילדים סימטריות, גרפיות בעלות מראה אחיד, וורודות לחיים וזהובות שיער.
הצבעוניות בספר אינה רוויה במיוחד ועם זאת מאוד צבעונית. העובדה שאינה רוויה עושה את הספר מלנכולי במקצת, ואולי זו אחת הסיבות שמשך אותי.
הוצאת "אבן חושן" ההוצאה בה הודפס הספר ב- 2003 ידועה בספרים המאויירים והמעוצבים בצורה מרשימה ויוקרתית והוצאות הספרים צריכות לקבל ממנה השראה. הספר יצא לרגל שנת יום הולדת ה-80 של אביבה הררי, בתה של המחברת.

(מסע הדג - תום זידמן-פרויד, הוצאת "אבן חושן", 2003)

לפיפי, מיפי וכל הארנבות באשר הן

TORI AMOS

Scarborough Fair Canticle

(simon and garfunkel)

מרתה והאופניים - אלברטין, ז'רמנו זולו

על הספר

מרתה היא פרה יוצאת דופן. היא כתומה וגדולה, עדינה ומוכשרת להפליא. היא גרה בכפר שליו  וקטן באחו של מר פינשו. הפרות בכפר אוהבות להתבונן ברכבות שעוברות, אך לא מרתה. מרתה שונה.
יום אחד עובר מירוץ אופניים בכפר ומרתה מהופנטת. היא מחליטה להפוך לרוכבת אופניים. מרתה בונה לעצמה אופניים מחלקי גרוטאות במחסן ומתאמנת משך שנה שלמה עד למרוץ האופניים הבא.

מרתה כמובן מנצחת.

קצת על אלברטין וז'רמנו זולו

השניים עובדים ביחד ויצרו מספר ספרים שהגיבורה שלהם היא מרתה.

"Marta au pays des montgolfières" - "מרתה בארץ הכדורים הפורחים"
" Marta et la pieuvre" - "מרתה והתמנוון"
(תודה לבת שבע נגר על התרגום)


ועל האיורים

האיורים של אלברטין מצחיקים ומשעשעים ביותר.

על כריכת הספר על רקע שמים תכולים ועננים לבנים, מרתה רוכבת על אופניים ירוקים שרואים רק את הכידון שלהם ושאר גופה מעופף בקלילות.
בעמוד הראשון בספר היכן שרואים את שם הספר נראית מרתה בעודה מלהטטת על האופניים.
צבעי הפסטל בהם משתמשת אלברטין לא רוויים וזה מה שאני אוהבת בספר. הצהוב הוא לא צהוב מוחלט כמו חלמון של ביצה, אלא יותר נוטה לחרדל חום. גם הכתום של מרתה קרוב יותר לחום מאשר לכתום.
מרתה יושבת בפישוק רגליים (עם העטינים בינהם) על רקע הגבעות הפסטורליות. היא בוהה במבט מעט משועמם כשחברותיה מתבוננות ברכבות העוברות.

המאורע המחולל

בשני העמודים הבאים מתחולל האירוע המכונן - כפולת העמוד כמעט ירוקה לגמרי בניגוד הרמוני לצבע הכתמתם של מרתה. את הרקע הירוק חוצה שביל האופניים הלבן ועליו רוכבי האופניים המהירים.
הרוכבים ארוכים ודקים, נראים כמו ארנבים, אך אני לא בטוחה לגבי הזהות הארנבית שלהם. אלברטין איירה את השביל החוצה את הגבעות באלכסון וכך בעצם יצרה תחושה של תנועה מהירה. בעמוד הבא ישנה התייחסות מקבילה בחלום של מרתה. מרתה חולמת שהיא נוסעת ביחד עם חברותיה בקרונות רכבת, בעוד חברותייה יושבות כולן בתוך הרכבת היא אוחזת בכידון האופניים ומעופפת לה. האלכסון של הרכבת נראה כמו המשכו של האיור בעמוד הקודם.
כפולות העמודים הבאים מספרת לנו איך מרתה יושבת על הטוסיק  ובונה לעצמה את האופניים.
ואז בשני העמודים הבאים רואים את מרתה בשלל תנוחות מתוחכמות מלהטטת לה על האופניים כהכנה למירוץ הגדול.
ביום של המירוץ, שוב הרקע הוא ירוק ושוב האיור מתחיל מלמעלה, בפינה הימנית של העמוד הימני ובזיג-זג אלכסוני עומדים כל הנרשמים לתחרות.
דבר נוסף שמאפיין את החפצים והבתים כמו גם את רוכבי האופניים אותם מאיירת אלברטין הוא שהם מאורכים וגבוהים.
החלונות בבתים ארוכים והדמויות ארוכות וגבוהות.
קו הזינוק מתחיל באמצע הכפר בין הבתים.
וגם כאן קו אלכסוני חוצה שלווה פסטורלית במהירות.
מרתה מגיעה אל קו הסיום כשכולם מריעים לה. היא המנצחת.

איך משתנים חיי הכפר?


אחרי הניצחון של מרתה עוסקות הפרות כולן במשחקי אופניים. הרכבות כבר לא מעניינות אותן.
אך מרתה. מרתה משתעממת. היא חייבת להיות מקורית ומוכרחה למצוא לעצמה מטרה חדשה. ואז היא רואה כדור פורח בשמיים.
כאן מסתיים הסיפור. אך בצרפתית יש לו המשך.

""Marta au pays des montgolfières - "מרתה בארץ הכדורים המעופפים".


הספר נכתב במקור בשנת 1999 ותורגם לעברית בהוצאת "קרן"  בשנת 2003.

(מרתה והאופניים -  אלברטין,ז'רמנו זולו, 2003 , הוצאת קרן)

ילדה מחזיקה חתול

דני עושה שטויות – דיוויד שנון

" דני לא!" ודני עושה שטויות" הם בין ספרי הילדים הכי מצחיקים ומחממי לב בעיניי.

על הספר

מדובר בילד היפר אקטיבי בצורה הרסנית. נוסע על סקייטבורד בבית , תוך כדי שמפיל את השולחן  העגול והכד שעליו. שובר את החלון בעת ששיחק בכדור ומפיל את העציץ שעל האדן.

באיוריו של שנון יש איזו שהיא קריצה לעולם הקולנוע, הוא בונה מעין מיז-סצנה.תמיד כשדני שובר, מפיל משהו, יש את המרכז של הסצנה, כמו למשל הסקייטבורד ועוד איזו תוספת שלא רואים במבט ראשון כמו השולחן שנופל. יש את הציור המרכזי ויש את הרקע.

יש את האיור של דני בכיתה שאומר שהכלב אכל לא את המחברת. יש נטייה כמובן לא להאמין לו

אבל ברקע מהחלון רואים את הכלב עם המחברת בפה.

 ודווקא כשרואים את הניו אנסים הקטנים התמונה הופכת יותר מצחיקה.

איור אחד שווה אלף מילים

לא התייחסתי למלל. בכל עמוד מופיע משפט אחד יחיד ומתומצת, לעיתים רק מילה אחת. בעצם האיורים כל כך מפורטים שמההתבוננות בהם לא צריך הרבה הסברים, כי לדני אין צורך בהסברים ארוכים. הוא לא מתפלסף, הוא פשוט חי את הרגע.

מנעד ההבעות של דני הוא רחב ביותר. יש את החיוך המאושר עם השינים המשולשות והמרווחות, יש את המבט המובך ואובד  העצות כשהוא שובר את החלון. יש את המבט הכועס כשהוא לא רוצה לאכול את הביצה ואת המבט המבסוט מעצמו כשהוא הולך לבית הספר.

בלי מכנסיים.

התמונה הזאת כל כך מצחיקה ולא בהכרח בגלל דני, אלא בגלל הרגליים והיד של אימו שמציצים בפינה הימנית עליונה רצה אחריו עם המכנסיים, ושני הילדים מאחור מאויירים בקטן שעומדים משתאים ומשועשעים מהסיטואציה.

שנון שם לב לפרטים שעושים את האיורים יותר מדוייקים. כדור הבייסבול, תיק האוכל, שרשרת נייר ברקע של הכיתה.

אני מאוד אוהבת את הספר הזה של שנון. וכל פעם צוחקת מחדש.

(דני עושה שטויות, דיוויד שנון, 2002, זמורה ביתן)

ככה נעשיתי שודד ים מלינדה לונג ודיווד שנון

מי אני?

דיוויד שנון מאייר וסופר אמריקאי כתב ספרים רבים לילדים בניהם "לא דני!", "דני עושה שטויות", "אליס הפיה", והיה כשותף בספרים פרי עטה של מלינדה לונג  "ככה נעשיתי שודד ים", ו"שודדי ים לא מחליפים חיתולים" .

דיוויד כמאייר

הדמויות אותן מאייר דיוויד מאוד צבעוניות. בקו תזזיתי ובהרבה הומור הוא מתאר ילדים שמחים וסקרנים, עיניהם תמיד גדולות, אוזניהם לא פחות, מוכנים לקלוט את כל הגירויים בעולם שסביבם

והבעת פניהם כולה אומרת שובבות.

ולסיפור

בספר פוגש ג'רמי בספינת שודדי ים שעה שבילה עם משפחתו בחוף הים.

ספינת שודדי הים מגיעה לחוף. הם רואים שהוא חופר תעלת מגן סביב לארמון החול שבנה ומבקשים ממנו להצטרף אליהם כ"חפרן" על מנת לקבור תיבת אוצרות. בשמחה מצטרף אליהם ג'רמי  וכך הוא נעשה שודד ים.

שודדי הים מאויירים להפליא, לבושים בבנדנות מנוקדות, מפוספסות וכובעים רחבי שוליים, צמות ורטיות לעיניים. הם שטים בסירת משוטים אל עבר הספינה. ג'רמי מאושר.

עם השודדים בספינה לא משעמם לרגע. הם שרים שירי ים גסי רוח ומשעשעים. מדברים בשפה שודד ימית וצועקים.אין להם נימוסים ומותר ללעוס בפה פתוח ולאכול רק מה שרוצים. לא מצחצחים שיניים ובטח שלא חייבים להחליף לפיג'מה לפני השינה. ג'רמי רוצה להיות שודד ים לנצח.

למרות זאת, לא היה לו קל להרדם בלי סיפור ונשיקה, כי שודדי ים לא מקריאים סיפורים. כשסוף סוף הצליח להרדם פרצה סערה. את ג'רמי המבוהל אף אחד לא הרגיע. תורן הספינה נשבר ושודדי הים החליטו שצריך לחזור לחוף, הם נזכרו בתיבת האוצר שלהם שצריך לקבור ולג'רמי יש רעיון. הוא צורח במלוא גרונו ומבטיח להם שמצא מקום מבטחים. הוא מראה להם מפה ששרטט עם בית בקו ילדותי שני חלונות, ארובה ופרח ומוביל אותם אל החצר האחורית של ביתו.

הם תיקנו את הספינה, ביקשו ממנו שישמור על האוצר, נפרדו ממנו לשלום והבטיחו לו שכשיצטרך עזרה, עליו רק להניף דגל והם יבואו מיד.

ושוב האיורים

אחד הדברים הבולטים באיוריו של שנון הוא היכולת המדהימה להביע תנועה.

באיור הראשון בספר נראה ג'רמי לבוש בחולצת פסים ומגפיים. בידו חרב ולראשו כובע שודדים עשוי נייר עיתון, קורץ בעין אחת והאיור שאמנם מינימליסטי במובן שאין עוד פרטים חוץ מג'רמי נראה עשיר ומלא תנועה.

איור שאני בחרתי כאיור האהוב עליי  הוא האיור שמתאר איך נוסעים שודדי הים צפופים בסירת משוטים קטנה יחד עם רב החובל שעל כתפו עומד תוכי ירוק ועם ג'רמי. כל אחד מהנוסעים מאופיין בצורה שונה. יש שודד עם רטייה על העין, בעצם יש שתי רטיות, אחת לכל עין וכדי לראות הוא חייב להעלות אחת מן הרטיות, ניואנס מאוד משעשע.

עם כרס וזקנים לא מגולחים בנדנות מקושקשות לראשיהם והבעת פניהם כאילו קשוחה, שודדי הים לא באמת נראים מאיימים, להפך, אנחנו מקבלים את המסקנה הברורה שהכי כיף זה להיות שודד ים!

באיור של הספינה המתפרקת שמאוייר על כפולת עמוד נראה דני פתאום כקטן וחלוש. הוא מבוהל, אך מיד אחר כך, כשהוא מחליט לתפוס יוזמה ולהציל את תיבת האוצר הוא עומד בביטחון עם חיוך על פניו וחזה מורם ומנהיג את כל שודדי הים אל חוף מבטחים.

בעיניי זה הוא ספר נהדר. לא התייחסתי לסופרת, אני כן חושבת שהסיפור עצמו מאוד נחמד ושובב ויחד עם האיורים של שנון הוא מתמזג ליצירה מקסימה.

(ככה נעשיתי שודד ים – מלינדה לונג ודיוויד שנון, הוצאת מטר) 

גורילה אנתוני בראון

אנתוני בראון הוא סופר ומאייר בריטי. ספרו "גורילה" הוא בין ספרי הילדים הכי יפים ברשימה שלי. עם איורים מדהימים מוחשיים להפליא.המתארים מצבים נפשיים בצורה כל כך מדוייקת ומרגשת.

הספר יצא בשנת 1983 אך בעברית ראה אור לראשונה בשנת 2003.

הסיפור הוא על ילדה בשם חנה ומפגשה עם גורילה, מפגש הרה גורל שמשנה את חייה.

חנה חיה לבד עם אביה ויחסיהם אינם יחסים טובים. חנה היא ילדה מאוד בודדה בביתה ואביה אב עסוק עד מאוד שקוע בעבודתו ואינו מעורב בחייה.

בתחילת הסיפור אנחנו מרגישים את המרחק בינה ובין אביה בציור בו הם יושבים לשולחן ארוחת הבוקר. אין קשר עין בניהם, האב קורא עיתון ועל השולחן אין שום דבר פרט לכוסות, חלב וקופסת דגנים. את הצלחת שבה חנה אוכלת אפילו לא רואים.

המטבח מצוחצח למשעי בצבעי תכלת ולבן בהירים והרצפה משובצת בשחור ולבן. האיור כמעט

מונו-כרומנטי פרט לחולצה האדומה של חנה.

גם כשחנה נכנסת לחדר העבודה של אביה, היא עומדת בפתח החדר בעמידה מהוססת במרחק מה ממנו בעוד הוא מפנה את גבו אליה והחדר בחשכה מלבד האור שנכנס מן החדר ליד.

גם פה חולצתה האדומה בולטת.

האיור הבא הוא אחד האיורים העצובים בספר אם לא העצוב ביותר. חנה יושבת בחדר נטול רהיטים מול טלוויזיה, האור מאיר בקושי את החדר ממסך הטלוויזיה וחנה אוכלת, כנראה, את ארוחת הערב.

חנה עולה לחדרה ועל הקיר רואים תמונה של המונה ליזה שבעצם המונה ליזה היא גורילה. זו לא פעם ראשונה שאנו נתקלים בגורילה בספר בפרט וביצירות נוספות של בראון. הפעם הראשונה שהופיעה גורילה בספר היא על פנקס צהוב בו רושמת חנה ואחר כך על קופסת הדגנים ובספר שחנה קוראת בעמוד השני של הספר.

בחדרה של חנה - מיטה שבה חנה נראית קטנה ואבודה בובת גורילה לצידה שקיבלה ליום הולדתה מאביה ומנורת לילה עם ציור של גורילה לשמאלה.

ובלילה – גדלה הגורילה לממדי ענק וחנה התעוררה. הגורילה מרגיעה את חנה.

"אל תפחדי חנה.....אני לא אפגע בך. פשוט רציתי לשאול אם מתחשק לך ללכת לגן חיות".

מכאן האיורים נעשים יותר חמים וצבעוניים. הגורילה וחנה עומדים ביציאה מהבית והחדר מואר. הם עומדים אחד מול השני קרובים ומיישרים מבט זה בזו.

הגורילה מחבקת את חנה ועפה איתה בשמיים, הם מגיעים לגן החיות ומטפסים על החומה כי הוא סגור. חנה מטפסת על גבה של הגורילה ויחד הם בפנים. הם עומדים מול הכלוב חבוקים וקרובים. אחרי הטיול העצוב בו רואים תקריב יפיפה על פניה של גורילה מבעד לסורגים הם יוצאים לבלות בקולנוע. גיבור הסרט הוא גורילה מחופש לסופרמן על רקע שמי נוי-יורק ופסל החרות שגם הוא גורילה. אחרי הסרט הם הולכים לאכול. הקומפוזיציה של האיור זהה לקומפוזיציה באיור שבו נראים חנה ואביה בשולחן האוכל. אך הצבעוניות בולטת בצבעים חמים, השולחן עמוס בכל טוב, המפה אדומה משובצת והחולצה של חנה צהובה.

אחרי הערב העמוס חנה והגורילה חוזרים הביתה.

בבוקר חנה יורדת במדרגות לספר לאביה מה שהיה. אביה מחבק את כתפיה ונותן לה כרטיס ברכה. על השולחן שתי מתנות ועוגה, החדר מואר ואביה שואל אותה אם היא רוצה ללכת איתו לגן חיות. חנה הייתה מאושרת.

באיוריו בספר זה ממש רואים את רוח התקופה. בין אם זה הבגדים שחנה לובשת, מגפיי גומי אדומים, מכנסי ג'ינס כחולים ארוכים ועל פי צו האופנה אורכם עולה על מעל הקרסול, ובין אם זה השיער שלה שקו הפוני בו מתחיל מאמצע הראש.

הטפטים בחדרה מפוספסים או עמוסים בפרחים קטנים ובחדר העבודה של אביה טפטים חומים.

בראון מצטט יצירות אמנות של אמנים כמו לאונרדו דה' וינצ'י ואנדי וורהול ומתייחס ליצירות קולנוע

כמו סופרמן וקינג קונג. בכלל בספריו מורגשת מאוד הראייה הקולנועית, כל ציור הוא מיז-סצנה מוארת ומוצללת בדרמטיות. בחדר של חנה כשבובת הגורילה גדלה השתמש בראון במה שנראה כביכול כסטורי בורד. גורילה מתוארת בשלושה מצבים, בגודלה כבובה, בתהליך הגדילה ובגודלה הסופי כשברקע בובה שמרגע לרגע נעשית יותר ויותר תמהה. התמונות של חנה ואביה בארוחת הבוקר, חנה במיטה כשהגורילה מופיעה בלילה וחנה והגורילה לשולחן האוכל מאוירות כביכול מזווית אובר דה שולדר וכשחנה והגורילה יוצאים מהסרט אנחנו רואים אותם בגבם אלינו מתרחקים כמו בסרטי הקולנוע של צ'פלין.

.ספר מקסים שנכתב ואויר ברגישות נפלאה

(גורילה- אנתוני בראון, 2003, הוצאת מודן)

חליפת הלא נורא - סילביה פלאת'

סילביה פלאת' נולדה בשנת 1932. בשנת 1963 בהיותה בת 31 שמה קץ לחייה. מבין ספרייה "פעמון הזכוכית" הוא המפורסם ביותר והוא מבוסס על סיפור חייה.

"חליפת הלא נורא " ( ("It Dosen't- Matter-suit"הוא ספר ילדים שראה אור לראשונה בבריטניה בשנת 1996 לאחר שנמצא בעיזבונה.

הספר מספר על משפחה בת 9 נפשות, שני הורים ושבעה ילדים, שגרים בכפר קטן בשם וינקלבורג למרגלותיו של הר תלול או ליתר דיוק במחצית הדרך לפסגתו . מקס ניקס הוא בן הזקונים והדבר שיעשה אותו הכי מאושר הוא חליפה. "חליפה תפורה בהזמנה עם מכנסיים ארוכים ומקטורן תואם", כי בכל כיוון שבו הביט ראה אנשים לובשי חליפות, חליפות קיץ, חליפות פשתן, חליפות לבנות. לאביו ולששת אחיו היו חליפות. "לכל אחד על ההר הייתה איזושהי חליפה".

יום אחד מקבלת המשפחה חבילה גדולה. אף אחד לא הצליח לנחש מה יש בתוכה וכשפתחו אותה גילו חליפה מושלמת וצהובה.

כשהאב מדד את החליפה היא אכן התאימה לו אך הוא חשב שהיא צהובה מדי בשבילו ולכן החליט לתת אותה לבן הבכור. כשמדד פאול את החליפה היא הייתה גדולה עליו במקצת ולכן אימא ניקס גזרה ותפרה על מנת שתתאים לו. אך לבסוף החליט גם פאול שהחליפה לא מתאימה לו גם כן, בגלל היותה צהובה. הבא בתור היה הבן השני שמדד את החליפה וגם אותה תיקנה האם למידותיו וגם הוא החליט שהחליפה לא מתאימה לו. בהמשך, החליפה עברה מאח אחד לצעיר ממנו וכך הלאה עד שהחליפה הגיעה למקס. מקס היה המאושר באדם. אימא תיקנה לו אותה שתתאים בדיוק למידותיו ובכלל לא היה נורא בעיניו שהיא צהובה. הוא הלך ברחוב והיה מאושר. אנשים הסתכלו עליו, ילדים ילדות חתולים וכלבים הסתכלו עליו והתפעלו עד כמה החליפה נפלאה.

אתייחס עכשיו לאיורים המקסימים של רוטרו סוזאן ברנר, אצא מתוך נקודת הנחה שהשם הוא של מאיירת, כיוון שלא מצאתי כל מידע אחר עליה מלבד השם. הדבר שמשך את עיניי הוא ההתעלמות מכל חוקי הפרספקטיבה. באיור בו נראים בני המשפחה יושבים סביב לשולחן הדבר בולט במיוחד. במרכז עומד השולחן כמלבן מאורך שאורכו ורוחבו שווים על פני הדף כולו. מי שנמצא במרחק נמצא במרחק זהה כמו מי שנמצא בקדמת הציור.

באיור שבו מציגים את ביתו של מקס ואת הכפר בו הוא גר הבית נוטה ליפול שמאלה והשביל במרחק שעולה אל ההר נשאר כמעט כולו באותו הרוחב.

בכל האיורים של הספר, מלבד שני עמודים, מופיע חתול ג'ינג'י חייכן ובעמוד בו נראים כל הכלבים והחתולים ברחוב עם חליפות ועם בלי, ללא כל רקע מאחוריהם. הם אינם אלא תלויים באוויר. רגליי האנשים שעומדים בזווית עומדות אחת לצד השנייה זהות בגודלן, במקום אחת מאחורי השנייה. איורים אלה יחד עם הטקסט הם איורים של אמן שלא יודע אולי לצייר כמו מיכאל אנג'לו אך תהליך היצירה מהווה עבורו בסיס מרכזי לחיים.

האיורים המקסימים באמת, מתלבשים ביחד עם הסיפור לכדי יצירה תמימה ואופטימית ומוסיפים נדבך נוסף לאישיותה הרגישה של אמנית נדירה ומאיירת מקסימה.

(חליפת הלא נורא, 1996, הד ארצי שבא)