חליפת הלא נורא - סילביה פלאת'

סילביה פלאת' נולדה בשנת 1932. בשנת 1963 בהיותה בת 31 שמה קץ לחייה. מבין ספרייה "פעמון הזכוכית" הוא המפורסם ביותר והוא מבוסס על סיפור חייה.

"חליפת הלא נורא " ( ("It Dosen't- Matter-suit"הוא ספר ילדים שראה אור לראשונה בבריטניה בשנת 1996 לאחר שנמצא בעיזבונה.

הספר מספר על משפחה בת 9 נפשות, שני הורים ושבעה ילדים, שגרים בכפר קטן בשם וינקלבורג למרגלותיו של הר תלול או ליתר דיוק במחצית הדרך לפסגתו . מקס ניקס הוא בן הזקונים והדבר שיעשה אותו הכי מאושר הוא חליפה. "חליפה תפורה בהזמנה עם מכנסיים ארוכים ומקטורן תואם", כי בכל כיוון שבו הביט ראה אנשים לובשי חליפות, חליפות קיץ, חליפות פשתן, חליפות לבנות. לאביו ולששת אחיו היו חליפות. "לכל אחד על ההר הייתה איזושהי חליפה".

יום אחד מקבלת המשפחה חבילה גדולה. אף אחד לא הצליח לנחש מה יש בתוכה וכשפתחו אותה גילו חליפה מושלמת וצהובה.

כשהאב מדד את החליפה היא אכן התאימה לו אך הוא חשב שהיא צהובה מדי בשבילו ולכן החליט לתת אותה לבן הבכור. כשמדד פאול את החליפה היא הייתה גדולה עליו במקצת ולכן אימא ניקס גזרה ותפרה על מנת שתתאים לו. אך לבסוף החליט גם פאול שהחליפה לא מתאימה לו גם כן, בגלל היותה צהובה. הבא בתור היה הבן השני שמדד את החליפה וגם אותה תיקנה האם למידותיו וגם הוא החליט שהחליפה לא מתאימה לו. בהמשך, החליפה עברה מאח אחד לצעיר ממנו וכך הלאה עד שהחליפה הגיעה למקס. מקס היה המאושר באדם. אימא תיקנה לו אותה שתתאים בדיוק למידותיו ובכלל לא היה נורא בעיניו שהיא צהובה. הוא הלך ברחוב והיה מאושר. אנשים הסתכלו עליו, ילדים ילדות חתולים וכלבים הסתכלו עליו והתפעלו עד כמה החליפה נפלאה.

אתייחס עכשיו לאיורים המקסימים של רוטרו סוזאן ברנר, אצא מתוך נקודת הנחה שהשם הוא של מאיירת, כיוון שלא מצאתי כל מידע אחר עליה מלבד השם. הדבר שמשך את עיניי הוא ההתעלמות מכל חוקי הפרספקטיבה. באיור בו נראים בני המשפחה יושבים סביב לשולחן הדבר בולט במיוחד. במרכז עומד השולחן כמלבן מאורך שאורכו ורוחבו שווים על פני הדף כולו. מי שנמצא במרחק נמצא במרחק זהה כמו מי שנמצא בקדמת הציור.

באיור שבו מציגים את ביתו של מקס ואת הכפר בו הוא גר הבית נוטה ליפול שמאלה והשביל במרחק שעולה אל ההר נשאר כמעט כולו באותו הרוחב.

בכל האיורים של הספר, מלבד שני עמודים, מופיע חתול ג'ינג'י חייכן ובעמוד בו נראים כל הכלבים והחתולים ברחוב עם חליפות ועם בלי, ללא כל רקע מאחוריהם. הם אינם אלא תלויים באוויר. רגליי האנשים שעומדים בזווית עומדות אחת לצד השנייה זהות בגודלן, במקום אחת מאחורי השנייה. איורים אלה יחד עם הטקסט הם איורים של אמן שלא יודע אולי לצייר כמו מיכאל אנג'לו אך תהליך היצירה מהווה עבורו בסיס מרכזי לחיים.

האיורים המקסימים באמת, מתלבשים ביחד עם הסיפור לכדי יצירה תמימה ואופטימית ומוסיפים נדבך נוסף לאישיותה הרגישה של אמנית נדירה ומאיירת מקסימה.

(חליפת הלא נורא, 1996, הד ארצי שבא)